רשלנות רפואית בביצוע גרידה ובאי ביצוע בדיקת אולטרסאונד בטרם הגרידה

מאת: עו"ד אבי לוטן

בת"א (ירושלים) 1770/03 – א.ס' בית חולים האיסלאמי מקאסד הוגשה תביעת רשלנות רפואית כשלפי הנטען התובעת סובלת מהעדר פוריות כתוצאה מהיווצרות הידבקויות שנבעו מהגרידות שבוצעו בה, ולשיטתה האחריות לכך מוטלת על בית החולים בשל הטיפול הרשלני שהעניק לה.

בשנת 1997 נולד בנה הראשון של התובעת, בלידה רגילה. ביום 2.11.1998 נולדה בתה השניה, אף היא בלידה רגילה. ברישומים שנערכו לאחר הלידה נרשם שהשליה יצאה לאחר הלידה ונמצאה שלמה. התובעת פנתה ביום 26.11.1998 לבית החולים בתלונה על דימום מוגבר. בוצעה בה בדיקת על קול במסגרתה עלה החשד להיוותרות שרידי שליה ברחמה. בעקבות ממצא זה בוצעה גרידה בתובעת. החומר שהוצא מרחמה של התובעת לא נשלח לבדיקה פתולוגית. למחרת היום פנתה התובעת לבית החולים פעם נוספת בטענה לדימום מוגבר. זו הפעם בוצעה בה גרידה ללא שקדמה לה בדיקת אולטרסאונד. כמו כן בוצעו בתובעת פרוצדורות נוספות של מתן מכווצים לרחם והכנסת בלון. בעקבות הגרידות הופיעה אצל התובעת אל וסת. לאחר כשלוש שנים (ביום 12.7.01) פנתה התובעת לבית החולים ובוצעה בה היסטרוסקופיה, במהלכה נוקבה קרקע הרחם. במהלך ההיסטרוסקופיה נמצאו הידבקויות ברחם. הדבקויות אלה הן פועל יוצא של הגרידות, כאשר הגרידה השנייה הגבירה מאד את הסיכון להופעתן. בהיסטרוסקופיה שנערכה בבית החולים הדסה נמצא כי הקרן הימנית חסומה, ומכאן כי חלק לא מבוטל מחלל הרחם עודנו מלא בהידבקויות. בקרן השמאלית לא נמצאה חסימה. כמו כן, התגלתה פגיעה ברירית הרחם. פגיעות אלה גרמו לנזק ממשי לפוריותה של התובעת, כך שלכל היותר ניתן לומר כי סיכוייה להרות ולשאת הריון בעתיד הם "מאוד קטנים".

ביהמ"ש סבר שמהרישום עולה כי הלידה השנייה היתה תקינה, כי השליה נבדקה ונמצאה שלמה והדבר מצביע על סטנדרט רפואי סביר, וכי ביצוע גרידה לאחר בדיקת אולטרסאונד והערכה כי קיימות שאריות שליה מתאים בהחלט לסטנדרט המקובל של הטיפול הרפואי.

עוד קבע ביהמ"ש שבעצם אי משלוח החומר שהוצא בגרידה לבדיקה פתולוגית היה משום סטייה מסטנדרט ההתנהגות הסביר של בית חולים, אולם לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחדל זה ובין הנזק שנגרם לתובעת, מאחר וגם מדברי המומחים עולה כי לכל היותר היה בממצאי בדיקה זו כדי לשפוך אור על תוצאות הגרידה, אך לא הוכח שהיה בהן כדי להשפיע על ההחלטה לביצוע גרידה שנייה.

לדעת ביהמ"ש, שונים הם פני הדברים ככל שהם נוגעים לביצוע הגרידה השנייה ללא שקדמה לה בדיקת על קול (אולטרסאונד). מומחה התביעה סבר בחוות דעתו כי אם היתה מבוצעת בדיקת על קול קודם לגרידה החוזרת, סביר להניח כי הבודקים היו נוכחים לדעת שלא נותרו בחלל הרחם שאריות שליה, והיו פועלים לטיפול בדימום בדרכים אחרות, ללא ביצוע גרידה או תוך הימנעות מגרידה אגרסיבית.
כזכור, ברישומים הרפואיים אין כל זכר לביצוע בדיקת על קול, והחוסר שברישומים לא רק שיש בו כדי להעביר את נטל השכנוע לכתפיו של בית החולים, אלא שיש בו כדי ללמד כי בדיקה מעין זו לא נעשתה כלל.
כאמור, התובעת העידה כי לא בוצעה בדיקת על קול בטרם הגרידה השנייה ולא נחקרה כלל לעניין זה, ולפיכך יש לקבל את דבריה בהקשר זה. מאחר ותוצאות הבדיקה הפתולוגית של הגרידה השנייה מעידות על כך שלא נותרו חלקי שליה ברחם, יש להניח כי ניתן היה לגלות זאת באמצעות בדיקת העל קול.

מאחר ומהתיאורים השונים בחוות הדעת עולה כי התובעת פנתה לחדר המיון עם דימום מוגבר ביום 27.11.98, אולם בכל מקום שהוא לא תואר מצבה כמצב חירום שאינו מאפשר ביצוע של בדיקת על קול לפני ביצוע פרוצדורה פולשנית של גרידה, ולכן הגיע השופט לכלל מסקנה שיש לאמץ את קביעותיהם של מומחי התביעה, המסתמכות גם על הספרות הרפואית הרלוונטית, ולפיה אין לבצע גרידה מעין זו ללא ביצוע בדיקת על-קול מקדימה.
בעצם ביצועה של גרידה (הראשונה בזמן) וסיומה של פרוצדורה זו יש משום הצהרה של המבצע, לפיה לשיטתו לא נותר חומר הריוני בחלל הרחם. מכאן כי בטרם יפנו הרופאים לביצוע פרוצדורה פולשנית נוספת מעין זו, יש הגיון רב בבדיקת הנחת הבסיס שנזכרה לעיל. כאשר ניתן לבצע בדיקה מעין זו באמצעי שאינו פולשני ואינו גורם לנזקים, יש להעדיפה על פני ביצוע גרידה. יש לזכור כי קבלת החלטה רפואית על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך לקבלם, עולה במקרים המתאימים, דוגמת המקרה דנא, לכלל החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא.

לפיכך קבע ביהמ"ש כי ביצוע הגרידה ללא ביצוע בדיקת על קול מקדימה, שלא היתה כל מניעה מביצועה, יש בו משום התרשלות וסטייה מסטנדרט התנהגות סביר.

ביהמ"ש קבע שפעולתו הרשלנית של הנתבע שנמנע מביצוע בדיקת על קול בטרם עריכת הגרידה השנייה, כאשר יתכן שביצוע בדיקה זו היה מוביל למסקנה כי אין כל טעם בביצוע גרידה מאחר ולא נותר תוכן הריוני ברחם, קשורה סיבתית בהופעת ההידבקויות.

מאחר והוכח כי אלה גרמו בסופו של דבר לפגיעה בפריונה של התובעת, הרי שהתרשלותו של הנתבע, שאין מחלוקת כי הוא חב חובת זהירות כלפי התובעת, גרמה לנזק לתובעת, וממילא הוכחו כל רכיביה של עוולת הרשלנות.

ביהמ"ש קיבל את דעת המומחים וקבע שהגרידה השנייה בוצעה בדרך אגרסיבית מאד. בנסיבות העניין, כאשר בוצעה גרידה זו ברקמה שעברה טראומה של גרידה אך יום קודם לכן, ניתן היה לצפות לפעולה חריפה פחות. מאחר ויש לקשר בין ביצוע הגרידה ואופן ביצועה ובין ההידבקויות שהופיעו לאחר מכן בחלל הרחם, הרי שגם דרך פעולה זו, המהווה אף היא סטייה מסטנדרט ההתנהגות הסביר שיש לייחסו לרופאים בנסיבות העניין, יש בה משום התרשלות שגרמה לנזק, ואף בה ניתן לראות כפעולה רשלנית של הנתבע.

ביהמ"ש קבע שהמסקנה מכל האמור לעיל היא כי הנזק שנגרם לתובעת, קרי: ההידבקויות בחלל הרחם, נבע בין היתר מביצוע פעולת הגרידה השנייה.
ביצוע פעולה זו נבע ממחדל רשלני של הנתבע, שרופאיו לא ביצעו בדיקת על-קול בטרם פנו לביצוע הגרידה, אף שלו היו עושים כן יתכן בהחלט שביצוע גרידה מיותרת זו (תוצאות הגרידה הוכיחו כי לא נותר חומר הריוני) היה נמנע.
כן הוכח כי הגרידה השנייה בוצעה באופן אגרסיבי יתר על המידה, ואף בכך חטאו רופאי הנתבע ברשלנות.

מכאן קבע ביהמ"ש כי על הנתבע לשאת באחריות לנזקי התובעת בשל רשלנות רפואית, הן בשל העובדה כי ביצוע הגרידה השנייה מנע את האפשרות להוכיח שההידבקויות נבעו מהגרידה הראשונה, ובנסיבות אלה גרמה הגרידה השנייה לנזק ראייתי ולהטלת נטל ההוכחה על הנתבע, נטל בו לא עמד; והן בשל האפשרות לראות את השתלשלות העניינים כמקרה בו לאחר ביצוע הפעולות הרשלניות נגרם נזק שאינו ניתן להפרדה.
במקרה מעין זה על הנתבע הנטל להוכיח מה חלקו באחריות, ושעה שכשל מלהרים את הנטל (כבמקרה דנא) הרי שחב הוא בכל הנזק.

ביהמ"ש קבע כי עלה בידי התובעת להוכיח שביצוע ההיסטרוסקופיה מיום 12.7.01 לא נעשה בידי אדם מיומן דיו. בנסיבות אלה יש לקבוע כי ביצוע פעולה כירורגית על ידי אדם שאינו מיומן, יש בה משום התרשלות, ויש לזקוף את הנזק שנגרם כתוצאה מניקוב דופן הרחם להעדר המיומנות של המבצע.

פעולת ההיסטרוסקופיה נבעה ישירות מהנזק שנגרם במהלך הטיפול הרשלני בחודש נובמבר 1998. לפיכך אחראי הנתבע לנזקים שנגרמו לתובעת במהלך ביצוע ההיסטרוסקופיה ולתקופת ההחלמה שבאה בעקבותיהם, שהרי פעולות אלה נבעו מההידבקויות, שהן פועל יוצא של המחדלים הרשלניים בטיפול בתובעת.

לנוכח כל האמור לעיל הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה לפיה חב הנתבע באחריות לפיצוי התובעת בגין הנזקים הנובעים מהפגיעה בפוריות (והפגיעה הזמנית בדופן הרחם במהלך ההיסטרוסקופיה), מאחר ואלה נבעו כולם מרשלנותו בטיפול שניתן לה, בפרט במסגרת הפעולות שקדמו לגרידה השנייה ושסבבו את ביצועה.

ביהמ"ש פסק בסופו של יום כי על הנתבע לשלם לתובעת סכום של 320,000 ₪.